מוקצה מחמת מיאוס v2

יום אחד בשנת 2003 פתחתי בלוג, לא ממש ברור לי למה. היה לי איזה צורך לפרוק ורציתי איזה עמוד קטן לרכז בו את כל מה שיש לי לומר. לא הייתי בכלל מודע למושגים כמו "בלוגספרה" ובחיים לא תיארתי לעצמי שניהול בלוג יהפוך לפעילות שתשפיע על החיים שלי עד כדי כך. מעולם גם לא הייתי מנחש שהבלוג שלי יהפוך לכל-כך פופולארי… עד כדי כך פופולארי שהייתי צריך לצנזר קטעים מתוכו מהחשש שאנשים לא רצויים יקראו תכנים שלא לעיניהם.

בשנת 2003 הייתי מדוכא. לא היו לי סיבות טובות להיות מדוכא, הייתי מדוכא כי הייתי בן 16 - זה מספיק. חיפשתי דרך לתת פלט לכל השטויות שהיו לי לומר, כתיבה נראתה כמו פתרון טבעי לסוגיה הזאת. לא היו לי הכח והיצירתיות לכתוב סיפורים או שירים, או כל דבר אחר עם מבנה סטנדרטי, חיפשתי מדיום שיתן לי את האפשרות לזרוק פיסות אקראיות של טקסט אל הנייר ולהגיש אותם לקורא המזדמן - אז פתחתי בלוג, רק בשביל הנסיון.

בהדרגה התגברתי על הדכאון בלהיות מתבגר והתחלתי להתפתח למה שהיום קוראים לו "בן-אדם". רטרוספקטיבית מדהים אותי לראות כמה שאני והבלוג שלי התפתחנו בכיוונים שונים. דרך הכתיבה ביטאתי אלטר-אגו מיזוגניסטי, גס וחסר סבלנות עם תסביך גדלות ואמונה שלמה שהוא יודע יותר מכל אחד אחר. אפשר לומר שכתבתי בצורה כזאת בשביל לבטא רגשות מודחקים מחיי היום יום - זה שקר. כתבתי בצורה כזאת כי נהניתי מזה, זה היה הגימיק שלי. מעבר לזה - זה היה הסגנון שלי.

במשך שנים כתבתי בצורה הזאת על מגוון נושאים. פוליטיקה, משחקי מחשב, טכנולוגיה, פיסיקה, סמים, וויסקי, עבודה, לימודים ומין אוראלי הם רק רשימה קטנה מהתחומים שהספקתי לגעת בהם בצורה שעטנזית משהו (במילותיו של נארקיס, אם מישהו יודע). אבל מתישהו - זה נמאס.

בשנת 2007 מצאתי עבודה קבועה, התחלתי ללמוד ובהדרגה הפכתי ל"בן אדם מבוגר". חלק מתהליך ההתבגרות היה ההבנה שהיא לא דורשת ממני לוותר על שום דבר. אבל כל משחקי האלטר-אגו והמניפולציות כבר לא משכו אותו כמו פעם. הצורך להיות בוטה וגס-רוח הלך ודעך עד שהוא נעלם לחלוטין ולקח איתו את הבלוג שלי.

עכשיו, יותר משנה אחרי שפרסמתי פוסט אמיתי (ולא עוד פיסת מידע אקראית) גמרתי אומר בלבי לחזור לכתוב. הפעם לא צריך משחקים ולא צריך גימיק - הבשלתי ולמדתי הרבה ויש לי מספיק מה לומר גם בלי להוסיף לזה משיכה בעזרת טוויסט. הפעם עומד בפני אתגר חדש - לכתוב בלוג שמעניין בזכות הערך של התכנים שלו ולא רק בגלל סגנון הכתיבה, בלוג שמצליח לשמור על רמה מסויימת של בידור ומשיכה גם בלי ליצור פרובוקציה מתמדת, בלוג שאני יכול לתת לסבתא שלי לקרוא, אבל כזה שגם חברים שלי יהנו ממנו. אני לא יודע אם אני מסוגל לזה - נחיה ונראה.

אבל בתור בלוג שכזה (וזאת הבטחה) - הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון שהנושא שלו הוא אני, הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון שאין לו שיוך מוגדר לתחום עניין שלי, הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון (חוץ מאולי במקרים חריגים) שמכיל את צמד המילים "מין אוראלי". אחרי שנים שבהם נתתי למילים שלי לשחות בשלולית של שברי רעיונות, רגשות ודיעות - בו הם מדי פעם הצליחו ליצור טקסט שראו לשם "פוסט"; הגיע הזמן לנסות ליצור מהם משהו אלגנטי ומבני.

עכשיו תסלחו לי, אבל יש לי כמה פוסטים לכתוב…