אחי הגדול דני ואני בקשר מאוד טוב, באמת. לאורך השנתיים-שלוש האחרונות אנחנו נפגשים על בסיס שבועי ויושבים לדבר. אנחנו רואים הרבה סרטים ואוכלים לא מעט זבל, זה נכון - אבל אנחנו גם מדברים הרבה. פעם סיפר לי איך הוא היה עושה לי בייביסיטר כשהייתי בן שנתיים. לטענתו, ברגע שהייתי נהיה עצבני (או סתם מעצבן) הוא היה שם לי אוזניות על הראש עם קצת באך או ביטלס ובין רגע כל ה"אכלו-לי-שתו-לי" התפוגג למבט מעורפל שהייתי נועץ בנקודה ערפילית באוויר עד שהייתי נרדם. התגובה הראשונה שלי לסיפור הזה היתה "אני לא קונה את זה", במיוחד כשהוא ממש לא עולה בקנה אחד עם העדויות של זוג הורי לפרעות שנהגתי לבצע כתינוק. אבל אחי הגדול דני יותר חכם ממני, מסתבר, כי הוא תיעד את המאורע בתמונה:
העניין שלי במוסיקה אמנם לא נעלם, אבל גם לא זכה להרבה תמורות מעניינות עד גיל 13 בערך, כשגיליתי את נירוונה, הסקורפיונס ואיירון מיידן. שתיים מתוך שלושת הלהקות האלו גיליתי בחנות מוסיקה מקומית בשם "התקליטיה של בנצי" אשר זכתה להפקד רבות על ידי באותה השנה.
באותה השנה גם גיליתי את האינטרנט - עולם קסום של אתרי פורנו, חדרי צ'אט ו…זהו, פחות או יותר, השנה בכל זאת היתה 1999. אחד מחדרי הצ'אט שיצא לי לבקר בהם הרבה (ואפילו הרבה מאוד) באותה התקופה היה #guitar@Dalnet. אני יכול לכתוב ספר שלם על השיחות שהיו לי שם ועל כל מה שלמדתי מהנוכחים אבל הטוויסט הרלוונטי התרחש דווקא כשמישהו שאני לא מכיר המליץ לי על להקה נהדרת, חדשה ומהפכנית בשם Dream Theater. הוא תיאר לי אותם בשלל מושגים שלא הבנתי והחלטתי שאותם - אני חייב לשמוע.
באותם הימים לא היו לנו אימיול, קאזה או אפילו נפסטר ולכן הפתרון היחיד שלי לצורך היה, איך לא, לקפוץ לתקליטיה. אז הלכתי לבנצי ושאלתי אותו: "תגיד לי, יש לך Dream theater?", "מה?" הוא שאל, "Dream Theater!" עניתי, "מי?" הוא שאל, "Dream Theater! Dream Theater! נו… הם עושים פרו-גר-סיב מטאל." בנצי הסתכל עלי לרגע לפני שהאישונים שלו החלו מטפסים מעט למעלה ובמצחו נחרשו כמה קמטים, ניכר שהוא ניסה להזכר במשהו, לאחר כמה שניות פלט "אתה מתכוון אולי ללימפ ביזקיט?"
בנימת הייאוש הזאת אני אסיים את הקוריוז, ורק אסכם ואומר שלא מצאתי שום דרים במשך כמעט שנתיים וכשכבר מצאתי - התאכזבתי עמוקות.
בימינו החיים יותר פשוטים והאינטרנט נותן לנו כלים נהדרים להשיג כל דבר שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. אם פעם היה מדובר באלבומים שאי אפשר למצוא בחנות השכונתית היום ניתן להשיג במחי עכבר מסות אדירות של כל דבר שאי פעם נוצר. אבל בשביל אנשים עם סקרנות מוסיקלית בריאה זה כל כך הרבה יותר מזה - האינטרנט נותן לנו מרחב אין סופי לחקור ולחפש בו את הדברים שעוד לא שמענו.
בשביל מי שאוהב מוסיקה, Youtube הוא פשוט אוצר בלום. נכון שהוא מכיל כמעט כל וידאו קליפ של כל להקה שנוצרה אי פעם - אבל זה ממש לא העיקר. התרומה האמיתית של יוטיוב לעולם התוכן של מי שמתעניין במוסיקה מתבטאת בתחום הרבה יותר רחב, הוא התחום של הדברים שלעולם לא היית מכיר ללא יוטיוב. דרך ענן אסוציאציות בנוי היטב ומנגנון דירוג המבוסס באופן אקסקלוסיבי על שיטת "מפה לאוזן" ניתן לגלות בו לא מעט פלאים מפתיעים ביותר, החל מבוטלגים נדירים (לפחות במושגים של פעם) של אמנים מפורסמים ככל שיהיו וכלה באנשים שבילו את מיטב שנותם בהתמקצעות בתיפוף-נינטנדו (זה עוד יוסבר בהמשך…)
אבל זה לא הכל, מסתבר. לתוך המערכת המרתקת הזאת נכנס אלמנט נוסף - אלמנט הסצינה. דרך הזכות להעלות כל וידאו שרק אפשר אנשים הבינו שזאת הדרך שלהם להציג את עצמם לעולם בצורה רחבה. אף אחד כבר לא צריך להתאמץ בשביל להיות בטלוויזיה, הרי עם קצת מזל תוכל למצוא את עצמך ביטיוב בין קטעים שלו שודרו באנפלאגד של אלאניס מוריסט לוידאו בעירום של בורזום. בעוד כמות לא מבוטלת של זבל מציפה את הקהילה מדי יום ביומו - קיימים לא מעט אנשים מאוד מוכשרים שמשתמשים ביוטיוב בתור אמצעי הפרסום המרכזי שלהם - הם גם מקבלים את החשיפה שמגיעה להם באמצעות מערכת הדירוג שציינתי קודם.
אז בלי הרבה הקדמות נוספות הרשו לי לחלק כמה פרסים למוסיקאים המוכשרים ביותר שמצאתי בטיולי לאורך הקשת שהיא יוטיוב. עשיתי את מיטב המאמצים לסדר אותם לפי רמת המקוריות והחדשניות שלהם, החל מהקטעים הכי סטנדרטיים לקטעים הכי שונים ממה שיוצא לנו לראות בדרך כלל, בלי קשר לאיכות המוסיקלית או להעדפות האישיות שלי.
סולו הבאס הטוב ביותר
למי שלא מכיר את הבחור הזה - זה ויקטור ל. ווטן, אשר נחשב בעיני רבים לבאסיסט הכי טוב בעולם.
ויקטור החל את דרכו כמוסיקאי עוד בגיל צעיר, כחלק ממשפחה מוסיקלית שהיתה שייכת לטרנד "הלהקה המשפחתית" (אשר היכה את העולם מכה קשה בשנות השמונים, אחרי ההצלחה המסחררת של חמישיית ג'קסון). כבר בגיל חמש ויקטור מצא את עצמו מככב על במות עם הבאס הקטנה שלו ונראה שמאז הוא לא הפסיק. את הצעד המוסיקלי הרציני הראשון שלו עשה בשנת 88, בגיל 24 (המאוחר יחסית), כשנסע לחפש את עצמו מוסיקלית בנאשוויל ונתקל בבלה פלק - וירטואוז בנג'ו אשר הוביל את להקת הפולק New Grass Revival. ביחד הם הקימו את ה-Flecktones, סופרגרופ פנטסטי שהכניס לפולק מהמערב הפרוע את הגרוב השחור הקלאסי ותוך כדי שהוא סוגר מעגל תרבותי גם הספיק לגרוף כמה גראמים ולמלא כמה איצטדיונים.
"ויקטור ווטן מגדיר מחדש את המושג באסיסט," אמר עליו המתופף העילאי טרי בוזיו, "לנגן לצדו זאת חוויה מיוחדת בגלל שהוא לא מאלתר - הוא מלחין באופן מיידי". בין שאר התיאורים המחמיאים שזכה להם הבחור אמרו עליו אף שהוא "אחד הבאסיסטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, שני רק ל'אבא' ג'קו פסטוריוס".
לאחרונה ויקטור נצפה בעיקר בשדרות הפיוז'ן. הוא הקליט ביחד עם סקוט הנדרסון וסטיב סמית' שני אלבומים בשם Vital tech tones, ושנתיים אחר מכן השתתף באלבום Extraction - הפקת הפיוז'ן הגרנדיוזית של הגיטריסט גרג האו, אשר לעניות דעתי היתה בינונית למדי.
בוידאו הזה מדגים ויקטור, בתוך סנדוויץ' של אוננות טכנית שלא ממש נשמעת לי טוב או מעניינת אותי במיוחד, את הביצוע הגרובי והמרענן שלו ל-Amazing Grace, אחד מקטעי הגוספל הקלאסיים ביותר של מוסיקת הכנסייה הקלה, שהפך למעין סמל לאפרו-אמריקאים של שנות השבעים ואילך. הניואנסים הקטנים שהוא מצליח להכניס משווים לביצוע המאוזן להפליא שלו הרגשה של נפח ובעצם מראים לנו למה הוא הבאסיסט הגדול ביותר בין החיים.
סולו הגיטרה האקוסטית הכי מגניב
זה טומי עמנואל וכולכם כבר שמעתם אותו, אפילו שאתם לא יודעים את זה.
טומי הוא עילוי גיטרה אוסטרלי שתמיד אהב לשמור את עצמו מאחורי הקלעים. כבר בתור ילד עשה גלים בסביבה שלו כשהצליח ללמוד לנגן כל דבר שרק רצה וזאת בלי ללמוד אפילו תו אחד, והאמת היא שעד היום טומי לא יודע לקרוא תווים. טומי ניגן לצידם של הגדולים ביותר בתקופתם בינם דיוויד בואי, מארק נופלר ואריק קלפון, בתור אחד מנגני הסטודיו וההופעות המבוקשים ביותר בעולם. רק בשנת 94, אחרי 33 שנים של נגינה, טומי פרסם את "The journey" - אלבום אינסטרומנטלי שהפיל מגוון לסתות וקיבל פלטינה כפולה בארצות הברית. שנתיים אחרי זה כבר פרסם את "Classical Gas", אלבום אינסטורמנטלי נוסף בו הוא מבצע מגוון קטעי גיטרה ידועים (הראשון ביניהם הוא Classical Gas האגדי, שספרים נכתבו בניסיון להבין מה עושה אותו מיוחד מספיק בשביל לכבוש את מצעד הפזמונים ולזכות לקאוורים מגדולי הגיטריסטים בהיסטוריה, ביניהם אפילו Steve Howe).
למרות שאת רוב שנותיו בילה טומי עם הגיטרה החשמלית, סביר להניח שהפרסום העיקרי שלו במאה ה21 הוא מסיבוב הופעות ברחבי העולם שביצע עם הגיטרה האקוסטית שלו. כיום ניתן למצוא ביוטיוב עשרות קטעים שלו מהופעות חיות מבצע ביצועים מקוריים או גרסאות כיסוי לקטעים ידועים - מומלץ!
הסיבה העיקרית שבחרתי דווקא את הקטע הזה היא שהוא בנוי בצורה מאוד מעניינת וזורמת מצד אחד, אבל מאוד אופייני לז'אנר הזה של הגיטרה האקוסטית. גיטריסטים מהעולם הזה לא אוהבים לכתוב סימפוניות - הם אוהבים לקחת מוטיב ולפתח אותו. הרבה אנשים ביקורתיים אוהבים להגיד שהם בעצם לוקחים את המוסיקה אחורה ומבטלים את כל הפרוגרסיביות שתקופת הרנסנס תמכה לעולם ההלחנה - אני אישית אוהב לחשוב שלכל ז'אנר יש זכות קיום כל עוד יש בו לפחות יצירה אחת ששווה שמיעה - הדובר הדומיננטי (אך לא היחיד) של הז'אנר הוא בהחלט טומי שלנו.
ג'ם הקאנטרי הכי לא קשור
לפני שאני אתחיל לדבר על הוידאו הזה הייתי רוצה להתחיל בהבהרה:
בתור גיטריסט כמעט מחצית החיים שלי יצא לי להטמיע את הז'ארגון של דוברי הגיטרה לרמה של שפת אם. כמובן שרוב החברים שלי גם היו גיטריסטים (או לפחות מוסיקאים מסוג כלשהו) ובגלל זה לא שמתי לב לפערים שנפערו באוצר המילים ביני לבין האנשים הנורמאליים. יום אחד סיפרתי לחבר שלי שאני נוסע לג'ם בירושלים והוא שאל אותי "מה זה ג'ם?". אז למה שלא יודע, המושג Jam session הוא ממש לא רחוק ממה שהוא נשמע, מפגש ריבה. בעצם מעין התקלות בין מוסיקאים שבה כל אחד נותן את התפקיד שלו וביחד יוצרים מאפס דבר חדש. אחרי מספיק אימונים אפשרי אפילו לעשות ג'מים פשוטים בלייב (אני יודע שאני הייתי מנגן בלוזים עם אנשים שמעולם לא הכרתי בכיף על במות המייקס פלייס, הבלום וכו'). אני לא יודע להסביר את האטימולוגיה של המילה אבל כולם מסכימים ש"ריבה" היא שם עצם טוב ככל אחד אחר לתאר את מה שהולך שם, הרבה יותר טוב מ"הלחנה" - זה בטוח.
מה שהוידאו הזה נותן לנו לראות הוא ג'ם אקראי לחלוטין בין רון טל וגות'רי גובאן, ולפני שאתם עוברים לוידאו הבא תנו לי לספר לכם קצת על שני אלו:
הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על רון טל הוא שהוא לא ישראלי. נכון, קוראים לו רון טל, אבל הוא לא יודע מילה אחת בעברית. רון טל נחשב בעיני רבים לאחד הגיטריסטים הכי מעניינים שקיימים. במהלך שנות התשעים הוא הוציא מספר אלבומי סולו ועוד כמה אלבומים עם Bumblefoot. קשה לתאר במילים את הסגנון של רון, הוא יודע לעשות המון רעשים מאוד משונים עם הגיטרה ולשלב אותם בצורה שאפשר אפילו איך שהוא לקרוא לה מלודית, הוא יודע לבנות מוטיבים יפים ומוסיקה בהרבה קולות שעוברת ברגע בין סולמות ומקצבים שלא היה ביניהם שום קשר בעבר (וחלקם אף לא היו קיימים). הוא מתמחה במגוון קולות שיושבים ביחד בקטעים עמוסים להפליא בעלי רצף שמאוד קשה לעקוב אחריו ואת כל זה הוא עושה על גיטרה בצורת חתיכת גבינה.
גות'רי מצד שני לא ניסה לעשות הרבה חדש, אלא לקחת את כל מה שקיים וללמוד לעשות את זה טוב. מה שכיף בגות'רי הוא שהוא מפרסם את עצמו דרך יוטיוב (וככה למעשה הוא התפרסם) ובגלל זה יש מלאי בלתי נפסק של קטעים שלו באיכות טובה אשר לא יימחקו לעולם - להנאתכם.
בוידאו הקטן הזה רון וגות'רי מנגנים כמה וריאציות מבדרות על שיר הנושא של בני היל, אם מישהו תוהה למה הגיטרה של רון נשמעת ככה - זה בגלל שאין לה שריגים.
הביצוע האינסטרומנטלי הכי טוב ע"י שני גיטריסטים עם גיטרה אחת
אני לא יודע אם אתם מודעים לעובדה הזאת, אבל לנגן מוסיקת קאנטרי זה קשה! צריך לדעת לפרק אקורדים ממש מהר ולפרוט בצורה ממש מדוייקת! לנגן קאנטרי עם עוד בחור שתופס לך שני מיתרים בכלל לא נראה כמו חוויה מרעננת.
אין לי הרבה מה לומר על החבר'ה האלו, פשוט כיף לראות
(אני נשבע, בלי עוד סולואים של גיטרה).
הביצוע הכי טוב ליצירה קלאסית
כל מי שגדל על משחקי ההרפתקאה הנהדרים של Lucas Arts בוודאי מכיר את סדרת אי הקופים המהוללת (וכל מי שלא מכיר מתבקש להוריד ולשחק מיד, בשביל לגשר על פער תרבות פושע). אי אפשר להתחיל להסביר איזו השפעה היתה למשחקים האלו על העולם, אבל הם בהחלט היו אבני דרך בז'אנר שהשפיע עמוקות על תרבות הגיימינג והכניס למשחקי מחשב את הצורך בפתרון בעיות שהוא כביכול "מהחיים האמיתיים". הסדרה התאפיינה בגרפיקה אדירה (יחסית לאותם הזמנים), הומור מעולה (יחסים לכל הזמנים) ופס קול קליט וממכר.
אין בן אדם ששיחק במשחק יותר מפעמיים ולא יזהה באופן כמעט מיידי את נעימת הפתיחה והרבה מהמנגינות האחרות. המלחינים שישבו מאחורי המוסיקה של המשחק בהחלט השקיעו המון מחשבה בבניית פזמונים קליטים וקלילים בלי לאבד את האופי הקאריבי שהיה חשוב כל כך למשחק. את הגדולה אפשר למצוא אפילו בביצוע של נגן גרמני עלום שם בעל מגע זהב ופסנתר יפני.
הזמרת הכי מוכשרת בעולם
יש לי חבר שקוראים לו מקס. מקס נראה על פני השטח כמו בחור ממוצע להחריד - אבל יש לו תכונה אחת שמדהימה אותו וכל בן אדם אחר שמכיר אותו. מקס הוא אחד מבני האדם היחידים שאני יכול להגיד עליהם שיש להם תאווה יותר גדולה משלי למוסיקה. אני אמשיך ואגיד שהוא בן האדם היחיד שאני מכיר שאני בכלל לא מסוגל להבין מאיפה יש לו את האנרגיות להשקיע כל כך הרבה בתחביב הזה.
מקס פשוט אוהב מוסיקה בטירוף. הוא כל יום שומע דבר חדש, מחפש את הדברים שהוא הכי אוהב ושומר אותם בצד - שום דבר, חדש או ישן, לא חומק מהרדאר שלו. הוא מכיר כל כך הרבה ז'אנרים ואת המאפיינים שלהם כל כך לעומק שזה פשוט תענוג לדבר איתו על מוסיקה. בגלל זה ניהלנו לא מעט שיחות על מוסיקה שבהן הוא למד להכיר את הטעם שלי. זאת סיבה טובה לזה שכשהוא שולח לי לינק לקטע מוסיקלי ביוטיוב אני שומע אותו בלי לחשוב פעמיים.
שלא תבינו לא נכון, כולנו בני אדם וקורה לפעמים שמישהו עושה טעות, אבל זה ממש לא מה שקרה עם הוידאו הספציפי הזה. מה שלמעשה קרה עם הוידאו הספציפי הזה הוא שבמשך שבוע ימים מהיום שבו קיבלתי את הלינק הייתי שומע אותו כל בוקר לפני שהייתי קם מהמיטה.
הבחורה הזאת, היימוגן, היא בחורה עם כל כך הרבה תכונות חיוביות: יש לה קול מדהים, כישרון אדיר וסקס אפיל לא נורמאלי. אני אודה ששמעתי עוד כמה מהחומרים שלא ולא התחברתי אליהם בכלל - אבל זה לא מפריע לי להעריך כראוי את גדולתה של האלילה היפ ולהוסיף אותה לרשימת הנשים הפוטנציאליות שלי.
בינתיים גרמתי לעוד כמה חברים שלי להתמכר אל הוידאו הזה וכמעט לא קורה שאנחנו נפגשים לנגן ולדבר על מוסיקה בלי שאנחנו רואים אותו לפחות פעם אחת.
למי שלא מבין מה הולך פה כדאי שיפנים, שהבחורה שרה את כל התפקידים כאן בלייב, מסמפלת את עצמה ויוצרת ליווי, באס ואפילו קצב. על גבי זה היא מפזמת שמוצא חן בעיני מאוד גם בלי הגימיק ומקנחת בכמה ארפג'ים.
אני אישית משתאה כל פעם מחדש לנוכח השילוב העוצמתי הזה בין כשרון, מקוריות, שליטה ווקאלית יוצאת במינה וקול פשוט מתוק.
מתופף הנינטנדו הכי טוב
למה זה מרשים אותי? קשה לי לתת סיבות - פשוט כיף לראות את זה.
אני לא יודע הרבה על מתופפים ותיפוף אף פעם לא קרץ לי במיוחד, אבל אני כן יודע לזהות מתי מתופף מגזים ומתי הוא חסר רגש והבחור הזה - מגזים וחסר רגש. מה שכן - הוא יוצר אווירה מעניינת, הוא מקורי והכי חשוב - הוא חדשני. ראינו עשרות אלפי ביצועים לסופר מריו על כל כלי שכבר קיים, מחליל צד לאורכסטרה שלמה - אבל בחור שמתופף לצד הפסקול - זה חדש לי.
ביחד עם זה יושבים חוש קצב פנומנאלי והומור עצמי שבכל זאת הופכים את הוידאו הזה למהנה מספיק בשביל לכלול כאן.
וידאו הנגינה הכי טוב על ידי איש שלא יודע לנגן
עוד אחד מהמסמפלים ובהחלט אחד מהמקוריים יותר ביניהם. אין לי הרבה מה לומר, הוא פשוט מצחיק אותי.
שיר הא-קפלה הכי טוב שבוצע על ידי סטודנטים למתמטיקה
טוב, זה פשוט גאוני. חבורה של סטודנטים למתמטיקה שישבו וכתבו שיר אהבה מבוסס על מושגים מעולם המתמטיקה ובסופו של דבר ביצעו אותו בפני כל הפקולטה - צריך להיות חתיכת אישיות בשביל לעשות דבר כזה. כלומר, הלוואי והם היו חברים שלי.
לחבר'ה האלו יש אתר רשמי שבו הם מציעים להורדה אלבום שלם של שירי א-קפלה מתמטיים, או משהו בסגנון. אני לא יודע כי אף אחד מהלינקים לא עובד. ניסיתי לשלוח אפילו מייל בנושא אבל לא קיבלתי שום תשובה.
בכל מקרה, למרבה ההפתעה מדובר על חמישה בוגרי תואר ראשון למתמטיקה שאיך שהוא מוצאים את הזמן לכתוב לחנים קליטים למילים מבדרות ולבצע אותם בפני כל מי שרק רוצה לשמוע. ממכר לחלוטין.
קטע הסטנד-אפ הכי טוב שנכתב על יצירה מוסיקלית
אין לי הרבה מה להגיד, פשוט תראו את הוידאו 
1 במרץ 2008 מאת 
shai
6 תגובות »